עדה פרופרטיס גרופ בע"מ נ' חברה לפיתוח יפו העתיקה בעמ

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ההליכים בהמרצת הפתיחה בנימוק של הליך תלוי ועומד. בקשת העיכוב הוגשה על ידי המשיבה, החברה לפיתוח יפו העתיקה בע"מ (להלן: "החברה לפיתוח").

כמתואר בהמרצת הפתיחה, עדה פרופרטיס גרופ בע"מ (להלן: "עדה"), המבקשת בתיק העיקרי, רכשה את זכות החכירה לדורות בנכס המצוי ברחוב לואי פסטר 16 ביפו העתיקה (להלן: "הנכס") מחברת טקסטורה נדל"ן בע"מ (להלן: "טקסטורה"). זו האחרונה רכשה את זכות החכירה לדורות בנכס מאת החברה לפיתוח. בהתאם לכך, ביום 30.1.2012 נכרת הסכם בין החברה לפיתוח וטקסטורה מצד אחד, לבין עדה מצד שני, להעברת הזכויות בנכס (להלן: "הסכם החכירה"). בסעיף 4 להסכם החכירה נקבע, בין השאר, כי החברה לפיתוח רשאית לגבות דמי רשות במקרה שבו עדה תשכיר את הנכס לאחר.

על פי הנטען בהמרצת הפתיחה, ביום 2.4.2012 נכרת הסכם בין עדה לבין מר אלי גולן, לפיו השכירה עדה את הנכס למר גולן, שביקש להרחיב את מספרתו הסמוכה. עדה טענה כי קיבלה את הסכמת החברה לפיתוח להשכרת הנכס, אלא שהחברה לפיתוח התנתה הסכמה זו בתשלום דמי רשות חודשיים בגובה 1,160 ₪, וזאת מכוחו של סעיף 4 להסכם החכירה.

בנסיבות אלה עתרה עדה למתן סעד הצהרתי המורה על ביטול הסיפא של סעיף 4 להסכם החכירה. עוד עתרה עדה להצהרה כי זכויות החכירה שרכשה בנכס מהוות את מלוא זכויות החכירה לדורות שהיו לטקסטורה, לרבות "הזכות לשימוש מסחרי בנכס שאינו מוגבל בשימושים".

החברה לפיתוח טוענת שיש לעכב את ההליך בתובענה שלפניי בשל קיומו של הליך תלוי ועומד –תביעה בסדר דין מקוצר שהגישה החברה לפיתוח בבית משפט השלום בהרצליה, כשישה חודשים קודם להגשת התובענה הנוכחית (ת"א 2732-09-12) (להלן: "התביעה הראשונה"). בתביעה הראשונה עתרה החברה לפיתוח לפינוי וסילוק ידם של עדה ומר גולן מן הנכס, וזאת בטענה כי עדה השכירה את הנכס מבלי לקבל את רשות החברה לפיתוח ובניגוד למטרת החכירה בנכס.

מנגד, טענה עדה כי אין מקום לעיכוב התובענה מאחר שלא קיימת זהות בין עילת התובענה שלפניי לבין עילות התביעה הראשונה. עוד טענה כי החברה לפיתוח לא עומדת בתנאים הנדרשים למתן עיכוב הליכים, וכי עיכוב התובענה יגרום לה (לעדה) נזק בלתי הפיך.

בפתח הדברים יצוין כי לא מצאתי לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים רק מן הטעם שלא צורף לה תצהיר. העובדות המתוארות בבקשה, קרי אלה המתייחסות להליך המתנהל בעניין התובענה הראשונה וזיקתו לתובענה שלפניי, עולות מכתבי הטענות בתביעה הראשונה שצורפו לבקשה ודי בכך על מנת להניח את התשתית העובדתית לבקשה הנוכחית.

העיקרון בדבר הליך תלוי ועומד משמעותו כי לבית המשפט נתון שיקול הדעת לעכב את הדיון בהליך אחד, כל עוד תלוי ועומד הליך דומה אחר בין בעלי הדין. הרעיון העומד בבסיס העיכוב כאמור הוא מניעת הכבדה מיותרת על היריב ומניעת הטרדה של בית המשפט בהליך כפול (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית- תשס"ט, 2009), בעמ' 116).

בפסק דינו בעניין ע"א 9/75 שיך סולימאן מוחמד אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, 481 (1975) קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"כדי להחיל את עקרון "הענין תלוי ועומד" יש להוכיח את זהות העילות בשתי התובענות....לענין זהות העילות, אין זה הכרחי, שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל הענינים העשויים להידון בשתי התובענות. העיקר הוא, כאמור, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית".

בע"א 615/84 אברהם מרקוביץ – חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' חייא סתם, פ"ד מב(1) 541, 545 (1988) קבע בית המשפט העליון כי:

"מטרתן של תקנות סדר הדין היא להבטיח ניהול משפט בצורה יעילה ולמנוע סחבת ובזבוז זמן שיפוטי מיותרים, אולם כל זאת תוך שמירה על זכותם של כל הצדדים למשפט להביא את ראיותיהם ואת טיעוניהם לפני בית המשפט בצורה מלאה ונאותה. במתן החלטותיו הדיוניות רשאי ואף חייב בית המשפט לנקוט אמצעים, כדי למנוע התדיינות שהינה אקדמית וחסרת תועלת מעשית. לעתים קרובות מתברר, שתביעה מסוימת הינה מיותרת וחסרת משמעות רק עם סיומו של הליך אחר, אשר היה עדיין תלוי ועומד לפני ערכאה של בתי המשפט כאשר הוגשה התביעה נושא הדיון. כאשר אפשרות כזאת צפויה מראש, יצדק בית המשפט, בדרך כלל, אם יסרב לדון בתביעה השנייה בטרם ניתן פסק-דין סופי בהליך האחר".

יישום האמור לעיל בענייננו מובילני למסקנה כי יש מקום לעכב את בירור התובענה שלפניי עד למתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה. אמנם, אין זהות מוחלטת בין עילות התביעה בשני ההליכים, וגם לא בין הסעדים המבוקשים בשתי התביעות: בעוד שעניינה של התביעה שלפניי הוא בשאלת תוקפו של סעיף 4 להסכם החכירה, עניינה של התביעה הראשונה הוא בשאלה האם הסכם החכירה אכן בוטל כדין על ידי החברה לפיתוח בשל הפרתו על ידי עדה. ברם, וזה העיקר - גורלה של התביעה הראשונה משליך באופן ברור על גורלה של התביעה שלפניי. במה דברים אמורים - אם תתקבל התביעה הראשונה, וייקבע בפסק דין חלוט כי הסכם החכירה בוטל כדין על ידי החברה לפיתוח וכי יש לסלק את ידה של עדה מן הנכס, ממילא תתייתר התביעה שלפניי, שכל עניינה תוקפו של סעיף 4 להסכם החכירה. במקרה כזה, ההכרעה בענין תוקפו של סעיף 4 תהפוך לאקדמית גרידא, שהרי אם הסכם החכירה בוטל כדין, ממילא אין כל משמעות לשאלה האם סעיף 4 היה תקף אם לאו.

זאת ועוד, קיימת חפיפה בין העילות בשני ההליכים במובן הרחב של המונח, ובשאלות המשפטיות והעובדתיות שיש לדון בהן. כך למשל, בתביעה שלפניי עתרה עדה להורות כי זכויותיה בנכס מבוססות על הזכויות שהיו קיימות לטקסטורה וכי היא אינה מוגבלת בסוג השימושים בנכס. שאלת הגבלת השימושים בנכס היא שאלה שמטבע הדברים תידון לפני בית המשפט הדן בתביעה הראשונה, על מנת לברר את טענת החברה לפיתוח כי עדה השתמשה בנכס שלא לפי המטרה שנקבעה בהסכם. זאת ועוד, גם בתביעה הראשונה התייחסה עדה לסעיף 4 להסכם החכירה, ולדרישה לתשלום דמי רשות לחברה לפיתוח.

עדה טענה כי עיכוב התובענה יגרום לה לנזק בלתי הפיך, שכן לדידה "אילו תביעת המשיבה בביהמ"ש השלום בהרצליה תתקבל, מה הועילו חכמים בתקנתם להליך של המרצת פתיחה ומה יהא תוקף להצהרה לפיה סעיף 4 לחוזה החכירה לדורות אינו חוקי, לכן טוב ונכון משפטית ייעשה ביהמ"ש הנכבד, בדחייתו את בקשתה המשיבה לעיכוב הליכים, ובירור התביעה בהמרצת הפתיחה הקבוע ליום 3.7.2013, בטרם בכלל תידון התביעה בביהמ"ש השלום בהרצליה..." (עמ' 6 לתגובת עדה). למעשה, בטענה זו ממחישה עדה במו פיה מדוע יש לעכב את ההליכים שלפניי, שהרי אף לשיטת עדה, אם תתקבל התביעה הראשונה כבר לא תהיה עוד כל משמעות לתובענה הנוכחית. ודוק: יש לזכור כי התביעה הראשונה הוגשה כשישה חודשים טרם שהוגשה התביעה שלפניי, כך שברור שההליך אותו יש לעכב הוא ההליך הנוכחי, המאוחר יותר.

ניסיונה של עדה להיתלות בכללים שנקבעו לעניין עיכוב ביצועו של פסק דין, דינו להידחות. כללים אלה אינם רלוונטים לסוגיה של הליך תלוי ועומד. לא מצאתי גם ממש בטענותיה הנוספות של עדה, שהועלו מן הגורן ומן היקב, בלא קשר של ממש לסוגייה המאוד ספציפית של עיכוב הליכים.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. ההליכים בתובענה שלפניי יעוכבו עד למתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה. הדיון הקבוע ליום 3.7.2013- מבוטל.

עדה תשלם הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.

בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך אציין כי ספק רב אם לבית המשפט המחוזי נתונה הסמכות הענינית לדון בתובענה שלפניי, שכן שוויים של דמי השימוש אותם עותרת עדה לבטל, גם אם יוכפל בתקופת חכירה של 49 שנה, מצוי לכאורה בסמכותו הענינית של בית משפט השלום.